<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יוסף בר חמא</h1>
<h2>דף מט.</h2>
ומעשה אירע באחד שהוציא שטר מתנה על חבירו. וכך היה המעשה, ראובן הוציא שטר מתנה של חמשים זהובים שמסר לו שמעון על [מה] שהפסיד במסירת לוי ומלשינותו. וכל הקהל הפסידו הון רב. והגיעו להפסידו של שמעון חמשים זהובים. ואומר שיש לו עדים בדבר. ועל זה כתבו לו שטר מתנה עליהם. ולוי אמר "מעולם לא הפסידו הקהל על ידי". והוציא לוי כתב קהל מגנצא שכתבו לקהלות, כי עד הכתוב על שטר המתנה במרמה רימוהו לחתום. ולא הביאו לפניו הטופס, אלא בדברים פיתוהו לחתום. וחתם עליו ולא ידע על המסירה. ושאר תביעות גדולות היו בין לוי לראובן. ולא הוצרכתי בסדר זה כי אם זה דענין הרשאה הוא.
והובררנו אני הסודר, וחבירי רבי נתן ב"ר שמשון, ורבי שמחה בר שמואל לבתי דין. וכך (הרצנו) [חרצנו] המשפט, ועל שטר המתנה שהוציא ראובן על המסירה שהופסד שמעון על ידי לוי, והקנהו ארבע מאות קרקע, ואגבן אותן חמשים זהובים, כי טוען שאותו הכסף שהפסיד לוי קבץ. נראה דכל כה"ג אין כח במתנה זו כזו לקנות אגב קרקע. דכל ממון שאינו דומיא דפקדון שהוא בעין, אין נקנה לא בחליפין ולא ע"ג קרקע.
דה"ג בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"ב] למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתיה בשכיב מרע דליתיה בבריא ליתי בשכיב מרע. והאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני. ואיתא נמי בפרק מי שמת [שם קנ"ב ע"א], ההיא מתנת שכיב מרע שכתוב בה דקנין ואמר (רי)בי רב ארכביה אתרי רכשי. דהרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר, והרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. אלמא דליתא בבריא. ואמר [שם קמ"ח ע"א] רב אחא בריה דרב איקא דמשכחת לה בבריא על ידי מעמד שלשתן. כדקיימא לן [גיטין י"ג ע"ב] דמעמד שלשתן קונה בין בפקדון בין בהלואה. ומדלא אשכח טעמא אחרינא כגון דאקני ליה אגב קרקע, ש"מ דאפילו אגב קרקע לא מהני לאקנויי. ואין לומר דהיינו טעמא דלא משני הכי, משום דאגב שקונה קרקע קונה גם ההלואה, ולא משום קנין דהלואה בעין. דהא הלואתי לפלוני היינו דוקא קנין ההלואה. ואגב לאו דומיא דהלואה הוא. אם כן אמאי נקט הלואה אפילו פקדון נמי. דהא פקדון דומיא דהלואה דהיינו מעות, והן מטבע, ומטבע אינו נקנה בחליפין. י"ל משום רבותא, דהלואה ודאי מטבע הוא מסתמא. אבל פקדון לא מסיימא מילתא דהא איתיה בכולי מטלטלי. אי נמי חד מתרי טעמי נקיט.
המשיב תשובה זו יש להשיב על תשובתו, דגרסינן בפ"א דקדושין [כ"ו ע"א] נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה. ואיבעיא להו בעינן צבורין או לא, ומאי קא מיבעיא להו הא אפילו הלואה (דכתבה) דלהוצאה ניתנה וליתא [בענייהו] מקניא אגב, היכא דאיתנייהו בעינייהו מיבעיא דאע"ג דאין צבורין נקנין, ומאי קא מיבעיא ליה. אלא ודאי פשיטא דהלואה לא מיקניא אגב דהא ליתא בעין, מיהו [—אבל] מטלטלי דאיתנייהו ומיקני אגב מי בעינן צבורין או לא. ומסקנא אגב וקני בעינן צבורין לא בעינן דסדנא דארעא חד הוא, וכל היכא דאיתנייהו מקנו [בלא] משיכה.
וגרסינן נמי במרובה [ב"ק ע' ע"א] אמרי נהרדעי לא כתבינן [אורכתא] אמטלטלין א"ל רב אשי לאמימר מאי טעמא אמר ליה משום דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה שאינו ברשותו. ובגזל דאיתיה בעין ויש עדים שנגזלו עסקינן, כדאיתא בשנים אוחזין [ב"מ ז' ע"א] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו מוקדש, הא יכול להוציאו מוקדש והא אמר רבי יוחנן וכו' (ש"מ) מדיכול להוציאו בדיינים ש"מ דבעדים גזלו ואפילו הכי אינו יכול להקדישו. ומשמע נמי דאין גזלן רוצה להחזיר וב"ד נזקקין לדון לנגזל.
שמעינן מהכא כל מטלטלין דדמו להאי גוונא שצריכה בית דין ליזקק ולהוציאו מיד הנתבע אפילו (הכי) [הוי] בעין, אינו ברשותו חשיב ליה. וכיון דאפילו לענין הקדש אינו ברשותו חשיב ליה, מהיכן יפה כח ההדיוט מכח הקדש להקנותו או בקנין חליפין או אגב. דלא אשכחן דעדיף שום כח הדיוט לקנות מאמירתו לגבוה דרשות גבוה בכל מקום קונה. וכדאיתא בתקפה אחד בפנינו [ב"מ ו' ע"א] דמסקינן מי אמרינן כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו', כדמסיק התם.
וההיא דגרסינן בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ג ע"ב] משביעני עליכם אם לא תעידו שאני כהן שאני לוי וכו' ובגמרא טעמא דאיש פלוני כהן ואיש פלוני לוי פטור הא מנה לפלוני ביד פלוני חייב. והא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע. ואמר שמואל בבא בהרשאה. ופרכינן והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. הני מילי היכא דכפריה, היכא דלא כפריה כתבינן. והא הכא דאיכא עדים וכתבינן אורכתא, ואפילו הכי מסקינן דיש חילוק בין כפריה ללא כפריה. ש"מ כל היכא דאיכא סהדי למפקיד לאו כפריה חשיב ליה ואע"ג דקא כפר ליה. כך פירש ריב"א הלוי.
וקשה לי, אם כדברי רבינו יצחק ב"ר אשר הלוי, קשיא הא דרבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, דאיכא סהדי ואפילו הכי לא כתבינן. וביררנו דבעדים גזלו. וצריכים אנו להעמיד דברי רבינו כגון שהנתבע קובל עליו לפני עדים. וההיא דרבי יוחנן במסרב לדון על פי עדין אלא בבית דין. ומיהו לפירוש רש"י דפירוש דלא כפריה מעיקרא בשעת כתיבה אע"ג דלבסוף כפריה קרי ליה לא כפריה. לא קשיא ולא מידי דהא דרבי יוחנן מעיקרא כפריה.
וההיא דבכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ח ע"ב] דתנן שתי נשים של [שני] אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים ומת אחד מהן בתוך שלשים יום, אם לכהן אחד נתנו יחזיר להן חמש סלעים. אם לשני כהנים נתנו אין יכולין להוציא וכו', עד אחת ביכרה ואחת לא ביכרה של שני אנשים וילדו שני זכרים וכו'. ובגמרא מאי שנא שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ולגבי האי ודחיה ליה כהן אחד נמי ליזל האי לגביה ולדחייה וכן לאידך. ואמר שמואל בבא בהרשאה. ומסיק נמי התם היכא דלא כפריה כתבינן.
מפרשינן כגון שעדיין המעות בעין. דלא דמי להלואה דליתיה בעין. דאפילו איתיה בעין (כגון) [כיון] דניתנה להוצאה וברשות מוציאה, כמאן דליתה דמי לכתיבת הרשאה. אבל לענין בכור כיון דבתוך שלשים יום נתן חמש סלעים כל אחד, לאלתר כשמת אחד מן הזכרים חמש סלעים היתירים נעשו פיקדון אצלו. דהא לאו פקדון הוא ולא בתורת הלואה אתא לידיה. כדאיתא התם דפליגי רב ושמואל בפודה בנו בתוך שלשים יום. דרב אמר פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי. ואמר רבא דכולי עלמא מעכשיו אין בנו פדוי. אחר שלשים יום ואיתנהו למעות דכולי עלמא בנו פדוי. כי [פליגי] נתעכלו המעות וכו'. ומסקנא דהיכא דנתעכלו המעות אין בנו פדוי. הילכך האי נמי כיון דאיתנהו בעינייהו. ולא דמי לההיא דפרק האומר לחבירו דקדושין דאמרינן לא בא אחר וקידשה מאי (אמר) רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אפילו נתעכלו המעות. דלאו לפקדון דמו ולא להלואה דמו. כדמסיק התם וכו'. הלכך כותב הרשאה שהרי הן בעין ביד כהן ואינו כופרי. ולמ"ד בקידושין מלוה שהן בעין יכול המלוה לחזור בו, כדאיתא בקידושין [נ"ט ע"ב] אם חזר בו לאלתר והלוה לא כפריה, נראה דדין פקדון יש לו לעניין הרשאה.
ועוד י"ל דההיא דבכורות לא דמי לשאר הרשאות. דהתם הדבר ברור שחמש סלעים [הם] אצלו שלא כדין. ואם מעצמו החזיר לאחד מהן אין לאחר עליו כלום. דהיאך יוציא ממנו. הילכך כשתובעין אותו, הוא עצמו (ו)מודה דשלא כדין הן אצלו ומזומן להחזיר, אלא שאין רצונו להפסיד את אחד מהן. וכששניהם רוצים בחזרה יחזיר. אבל מעות המיוחדים לאחד, ואחר שאין לו בהן כלום בא להוציא, ואם יתן אפילו לשלוחו ונאנסו חוזר עליו כדאיתא בהגוזל קמא [ב"ק ק"ד ע"ב]. הילכך דיקדקו החכמים בדין הרשאה [שלא] להחזיר למי שאין לו דררא דממונא כלום. מה שאין כן בכהן דינו כמו שכתבנו שאם רצה לאחד מהן אין לחבירו עליו כלום.
ולההיא דמי שהיה נשוי לא דמי, דגרסינן התם [כתובות צ"ה ע"א] מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח "דין ודברים אין לי עמך". השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השניה והלוקח מיד הראשונה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם. וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות. כולן [לא] נתנו מעות ואין שם אלא שיעבוד בעלמא.
והנהו [שם צ"ד ע"ב] תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף דחד הוה כתיב ביה בחמשה בניסן וחד הוה כתיב ביה ניסן סתמא [דאמרינן] לית ליה תקנתא לשטרא דסתם ניסן עד דכתבי הרשאה להדדי. התם בהכי עסקינן שימסור לו השטר ויהא השטר חוב נקנה במסירה. וכדרב פפא ואמימר [ב"ק ע"ו ע"ב] קני לך איהו ושיעבודו דביה.
וההיא דיש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"א] ובכורות [מ"ז ע"ב] דאמר רבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה בשטר חוב, התם בירושה עסקינן דאיתא בעין. וההיא דקידושין פרק (האומר לשלוחו) [האיש מקדש בהלכה] המקדש במלוה [מ"ז ע"ב], דגרסינן קידשה בפקדון או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם, מסקינן [דמיירי] במעמד שלשתן. וההיא דרבי אבא ודרב פפא [ב"ק ק"ד ע"ב] דהוו להו זוזי, התם בפקדון הוו, והנפקדים היו מזומנים להחזיר ובלבד שהיו פטורין. והילכך נקט אגב קרקע.
וכן לשון פירוש רבינו חננאל "כיון דליכא [למאן] דדחי להו להא דנהרדעי ולהא דרבי יוחנן, ורבי אשי ואמימר דאינון בתראי מוקמי לה כרבי יוחנן, שמעינן מינה דהכי הילכתא. וכל היכא דמייתי הא דרב פפא דאקני זוזי דהוו ליה [ביה] חוזאי וכיוצא בו כמה דלא כפריה [הוא]. (משמעון) [משמעתין] משמע דתרתי בעינן פקדון בעין, ולא כפריה. והא דנהגו למיכתב אורכתא [אפי'] אמטלטלי דכפריה, לא ידעינן מנין ועל מה סמכו. עד כאן פירוש רבינו חננאל.
וכל מה שכתבתי זהו ללישנא קמא [ב"ק ע' ע"א], דרבי יוחנן שמדמה אפילו פקדון דכפריה לגזל. ואפילו ללישנא אחרינא דמפרש דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה לא פליג עליה [ד]רבי יוחנן. דאע"ג דתלי טעמא משום דמיחזי כשיקרא, היינו דוקא פקדון אע"ג דכפריה כל כמה דלא שלח בו יד ברשותא דמריה איתא. הילכך אי לאו דמיחזי כשיקרא כתבינן. דאפילו לענין הקדש כיון שהנפקד כופר [מ"מ] אינו חייב באונסין הילכך ברשות בעליו הוא. מה שאין כן [גזל] דמשעת גזילה נתחייב באונסין. מיהו [—אבל] לענין הקדש או מכר לאו דידיה הוא אלא דבעלים הילכך אין שניהם יכולים להקדיש. דלגזלן קנוי לחומרא להתחייב באונסין. ולנגזל אינו קנוי דלאו ברשותיה הוא ורחמנא אמר כי יקדיש איש ביתו, ואע"ג דלא נתייאשו לא מצי מקדיש. אבל מלוה משעת משיכת המעות חייב הלוה באחריותן, ודידיה דלוה נינהו ולא דמלוה. ודמי לגזל.
ואשכחן בהלכות גדולות, וכי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דמלוה. אבל פקדון ברשותא דמריה איתיה וכתבינן אורכתא עליה. ואיכא דאמרי [אמרי נהרדעי] לא כתבינן אורכא עליה דפקדון דכפריה, אבל אפקדון דלא כפריה כתבינן. מכלל דלישנא קמא משמע ליה דאפילו אפקדון דכפריה כתבינן. ואלישנא קמא מפרש טעמא כרבי יוחנן, מכלל דלסברא דבעל הלכות גדולות [יש חילוק] בין פקדון למלוה.
והא דפירש רבינו תם דשמעינן ליה לרב נחמן בפרק הכותב [כתובות פ"ה ע"א] דלא חיישינן למיחזי כשיקרא בשטר שלוה חוזר ולוה. וגבי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזי חתימת ידי עדים וכו' דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן, אהא סמכינן האידנא למיכתב הרשאה אפילו אמטלטלי דכפריה. ונראה דרבינו קאי אלישנא בתרא כמו שכתבתי.
ואין להביא [ראייה] ממנהג הלואות שנהגו לכתוב הרשאה עליה. דעל הלואות שסומכין אנו (ו)תמיהין על מה סמכו לכתוב הרשאה. ואיך נגלגל [מתנה] בהרשאה. הילכך הבו דלא לוסיף עלה. ופירש רבינו תם דהרשאות מכח שליח תקנום דשלוחו של אדם כמותו. ומייתינן כח הרשאה מכח הקדש. אבל מתנה דלא שייך בה תורת שליחות לא.
ובכמה מקומות המנהג עוקר ההלכה. בתשובות רב האיי גאון, על אחד שטען שהגיע כתב לידו שאתן לפלוני מה שהיה לך בידו, וכבר נתתיו לו ופלוני נפטר והכתב נאבד מאי. והשיב כיון שמנהג התגרים לשגר זה בכתב ידו, כיון שטוען "כתבך הגיע לידי" כאילו טען "אתה אמרת לי" וכו'. והכי מסיק למילתיה, והני (אינשי) [מילי] היכא דמנהג לשגר בכתב בעלמא [אבל במקום דליכא מנהגא לא]. וכענין שלנו בהרשאה שהוא מנהג אפילו אמלוה נהגינן. אבל אמתנה דלא נהגו לא נהגו. ולשיעבוד דאיקני אין לדמות דשיעבוד (שני) שאני כפירוש רבינו שמואל דבעינן אליבא דרבנן דפליגי אדרבי מאיר. עד כאן.
תתן חוץ למשפט. והואיל ואתא לידן נסיים בה מילתא. אמרי [ב"ק ע' ע"א] נהרדעאי כל אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה מששא. מאי טעמא משום דאמר ליה היאך "לאו בעל דברים דידי את". ואע"ג דכתיב ביה קנין לא מהני. ויתחייב ביה המחזיר באונסין. מכאן אומר אני הסודר שאין שום אדם יכול למנות אפוטרופוס לטעון בשבילו. אלא דוקא ליתמי מוקמינן וטוען [האפוטרופוס] כל מה דאבוהון מצי למיטען. משום דאמרינן אי הוה אבוהון קיים [הוה] טעין הכי והכי. ומוקמינן ההוא דידע להפוך בזכותא דיתמי. כדאמר אביי בפרק שני דייני גזירות [כתובות ק"ה ע"ב]. אבל לדיקנני לא מוקמינן. דכשנגדו יטעון "לאו בעל דברים דידי את", כי הכא באורכתא.
וכן פירש רבינו יצחק בר מרדכי אההיא דשנים אוחזין [ב"מ י"ד ע"א] אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל [חוב] דראובן וקא טריף ליה מיניה, דינא הוא דליזיל ראובן ולישתעי דינא בהדיה, ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכו'. ואיתא נמי בבבא קמא פירקא קמא [ח' ע"ב] ובכתובות פרק מי שהיה נשוי [צ"ב ע"ב] ודיקדק הרב [—הריב"ם] אדם שהוא דקנני ויש לו תביעה על אחרים או לאחר עליו, אינו יכול למנות אפוטרופא. לפי שכנגדו יטעון "לאו בעל דברים דידי את".
אבל רבנא נתן פירש בערך אנטלר [וזה לשונו] ירושלמי בר"פ כהן גדול בסנהדרין [פ"ב ה"א] דן ודנין אותו ניחא דן, דנין אותו וימנה אנטלר. הגע עצמך שנפלה לו שבועה, ואנטלר נשבע. מהכא שמעינן דיכול הנתבע למנויי אפוטרופא. ולא תני מתני' דנין אותו אלא היכא דאיכא עליה שבועה. דאי לא, הוה מתמה עלה וכי אית ליה לנתבע למנויי אנטלר. אלא מדקא דחי "הגע עצמך שנפלו לו שבועה" ש"מ דמצי ממנה. עד כאן [לשון] הערוך. וגם שמעתי אני הסודר ממורי הישיש רבינו שמריה והראני הטענה בירושלמי.
ואני תמיה על הדיוק הזה שדקדקו רבותינו, דיכולני לומר הא דירושלמי וימנה אנטלר מי לא עסקינן כגון בא בהרשאה, או מפני כבודו של כהן גדול ימסור דבריו לשליח, והשליח יסדיר דברים המסורין לו לפני ב"ד ולא יותר ולא יוסיף השליח ולא יגרע אלא כמו שנמסרו לו טענותיו של כהן גדול יטעון הוא. דמאי איכא למיחש. ליכא למימר דילמא אגמריה האי שליח לכ"ג למטען, דסתם כ"ג גדול בחכמה הוא. אבל שאר כל אדם מפני מה לא יטעון הוא בעצמו לפני ב"ד.
ואני אומר כיון דאמרינן בחזקת הבתים [ב"ב ל"א ע"א] טענתא אגמרוה. הכי נמי כל שהוא בקי לטעון כשתובעין אותו או הוא תובע את אחרים ויודע לישא וליתן. או מעמיד לעצמו אפוטרופא למיטען בשבילו, דמשום דידע למיטען טפי מעמידו, ולא שבקינן ליה. ומה שהורגלו להעמיד אפוטרופא לנשים, נראה לפי שבזמן הזה אינן בקיאות כלל בדינים והרי הן כקטנים. ובכל מקום בתלמוד משנה וברייתא לא מצינו מינוי אפוטרופא לאשה לא היו כזמן [הזה, אבל בזמן הזה] כגון זה פתח פיך לאלם.
וכן בכל מקום שיש נתבע או תובע שאינו בקי, ונוח להכשל בטענותיו, ושכנגדו ערום ומעמיק לסתום טענותיו של זה, ודאי פותחים ומסייעים את הנכשל לבוא על האמת. והכל כפי ראות עיני הדיין. כרב חסדא דאכפייה [ב"מ ל"ט ע"ב] [למרי] בר איסק ואמרי לה חנא בר איסק להביא עדים על התובע שאינו אחיו. ואע"ג דהמוציא מחבירו עליו הראייה. ואמר ליה "דינא הכי". ואמר ליה הכי דנין לך וכל אלמי חברך. דדוקא ליתומים מעמידים אפוטרופא כמו שכתבתי, אבל גדול יטעון לעצמו, דעביד איניש דמגלי [טענתיה] לבי דינא. כההיא דשני דייני גזירות [כתובות ק"ה ע"ב] דאייתי כנתא וראשית הגז לרבנן ואמרי אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי. ואמאי לא [מני] אפוטרופא. ש"מ אין להעמיד אפוטרופא כלל אלא לקטנים, אבל לדקנני לא, דאותו שכנגדו לעולם יאמר "לאו בעל דברים דידי את".
ואע"פ ששלוחו של אדם כמותו במילי דעלמא, כה"ג לא, [כדין] דהרשאה כמו שכתבתי דצריך לזכותו בגוף הדבר. הא לאו הכי אע"ג דאקני ליה לאו כלום הוא. והא דמסקינן דלא מצי (למיתפס) [למיכתב, הני מילי בהלואה]. מיהו גבי נפקד כי דידיה דמי. אפילו בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה כדאיתא בפרק השולח בסופו בגיטין [מ"ח ע"ב], דזה יאמר לו "לאו בעל דברים דידי את". וכל שכן איניש דעלמא. כך נראה לי.
